במאמרו המצוין של איתן נצ'ין שפורסם ב"הארץ" על ספרו בן ה- 600 עמודים של מבקר המוסיקה של הניו יורקר, אלכס רוס, "וגנריזם: אמנות ופוליטיקה בצל המוסיקה", מופיע הטקסט הבא:

"במשך החודשיים האחרונים של שהותי בפאריס כתבתי את הספר... הדבר היחיד שהסב לי עונג בערבים היה שמיעת המוסיקה של וגנר, במיוחד 'טנהויזר', אופרה ששמעתיה כמספר הפעמים שהועלתה על הבמה. היא חיזקה את מערכת העצבים שלי ואת נפשי. רק באותם ערבים שהאופרה לא הוצגה בהם חשתי הרהורים בנכונות מחשבותי". הציטוט הזה הוא לא של לאומן גרמני, אפילו לא של מוסיקאי בעל רעיונות רדיקליים. הציטוט הוא של הרצל, המתאר ביומנו את התקופה שבה כתב את "מדינת היהודים". הרצל ראה ביצירתו של וגנר לא רק את השתקפות מאווייו אלא גם השראה לרעיונות המהפכניים שלו. הרצל היה וגנריסט כל כך מושבע, ששנתיים לאחר מכן קטעים מתוך האופרה "טנהויזר" בוצעו בפתיחת בקונגרס הציוני השני בבזל בשנת 1898.

אפשר להבין את האובססיה של הרצל. לטעמי טנהויזר היא אחת האופרות המרתקות של וגנר. רצופה ב"להיטים" ובסיטואציות, שכל במאי מתענג על התמונות שהוא מייצר על הבמה, כל זמר וזמרת שמתמחים בוגנר שמחים לגלם את התפקיד של אליזבת או טנהויזר, וכל מנצח שמח להוביל תזמורת מיומנת ביד סוחפת ובוטחת.

קשה להישאר אדישים לבית האופרה של מינכן, בו אנו מבקרים לראשונה. ההתרגשות מתחילה כבר בכניסה, הכוללת אכסדרת עמודים מרשימה בחזית הבניין. בית האופרה הממלכתית של בוואריה בכיכר פרנץ יוזף, נהרס במלחמת העולם השנייה ונבנה מחדש תוך שמירה על התכנון המקורי. בפנים אפשר למצוא אנשים בחליפות טוקסידו ושמלות ערב מרהיבות. אנחנו מזמזמים את טנהויזר כמעט בעל פה, משום שזו הפעם השלישית שלנו בשנה וחצי של ביקור באופרה בת ארבע שעות וחצי, כאשר הפעמים הקודמות היו בברלין ולונדון.

רבות נכתב על וגנר, קרוב לוודאי יותר מעל כל מלחין אחר. כל תואר אפשרי נקשר לשמו: אנטישמי, גאון, בומבסטי, חדשני, איש בלתי נסבל. לכל חובב מוזיקה יש דעה, גם אם לא ראה אופרה של וגנר מימיו. ולאחרונה כאשר הנושא של "תרבות הביטול" מעסיק את העולם ביתר שאת, הדוגמה של וגנר חוזרת להיות רלוונטית.

טנהויזר היא האופרה השנייה מבין האופרות של תקופת הביניים ביצירתו של וגנר (האחרות הן "ההולנדי המעופף" ו"לוהנגרין") שזכתה להצלחה ניכרת כבר בהופעת הבכורה בדרזדן 1845. הפתיחה של האופרה, שמנוגנת לעיתים ללא קשר לאופרה, מיישמת למעשה עקרונות שוגנר כתב עליהם כבר ב- 1841 ומציגה נושאים מוזיקליים נבחרים מתוך האופרה כבר בפתיחה שאורכה הוא כ 14 דקות, ואשר למעשה מהווה הקדמה לכל הלהיטים שנשמע בהמשך. There's no second chance for first impression – וכל תזמורת משובחת נותנת את הביצוע הטוב ביותר לפתיחה, כדי להכין את הקהל למיטב שעוד יגיע.

על תזמורת האופרה הממלכתית של בוואריה מנצח סבסטיאן וויגל, שהיה אסיסטנט של דניאל בארנבוים בברלין, ועל הבמה מופיעים הסולנים הטובים באירופה: קלאוס פלוריאן ווגט בתפקיד טנהויזר, וידה מיקנויצ'וטה כאליזבת, כריסטיאן גרהאהר כוולפרם, ואוקה וון דר דמראו בתפקיד ונוס.
על הבימוי הופקד הבמאי איטלקי רומיאו קסטלוצ'י.

כפי שכל חובב אופרה בימינו יודע, יש כיום דרגת חופש גבוהה מאוד לבמאי – Regieoper או תיאטרון הבמאי היא תפיסה מודרנית הנהוגה כיום והמעניקה לבמאי את האפשרות להציג את האופרה בצורה שונה מכוונת היוצר - מבחינת זמן, מקום, תפאורה וכו'. השינויים יכולים להצביע על הקבלות מודרניות או כל נקודה אחרת שברצון הבמאי להבליט.

בהפקה הנוכחית, לא תמיד הייתה ברורה לי כוונת הבמאי. למשל בפתיחה הארוכה הופיעה קבוצה של כ- 20 בחורות עם קשתות וחצים, חשופות חזה. אופן התזוזה והשימוש בחץ וקשת היה מתואם עם המוזיקה ואסתטי להפליא, אבל כאמור, לא ירדתי לעומק המשמעות. לפחות זה לא הפריע למוזיקה.

ביומן של קוזימה וגנר, אשתו השנייה של המלחין, היא כותבת שכחודש לפני מותו אמר וגנר שעדיין לא נתן לעולם את הטנהויזר שמגיע לו. אנחנו יצאנו מהטנהויזר של מינכן מסוחררים. גם הקהל הרב נעמד על רגליו והריע למבצעים במשך דקות ארוכות.

אנחנו מתכננים להמשיך ולבקר בהפקות שונות של טנהויזר ברחבי העולם (ולהשוות ביצועים) וגם לשוב לבית האופרה של מינכן. נמשיך לדווח.