.jpg)
ורד כרסנתי. צילום פרטי
עפה על החיים
ההלם בעקבות המחלה הנוראית. המשבר בעקבותיו. החברים שנעלמו. והנוף מהחלון שנחרט בזיכרונה ועבר טרנספורמציה לעטיפת הספר שלה. ורד כרסנתי, שהחלימה מסרטן הדם, מספרת על הדרך האמיצה שעשתה
תום בן חנן
ורד כרסנתי. צילום פרטי
אחרי ההשתלה, הסתבך מצבה הרפואי בעקבות וירוס בדרכי השתן – תוצאה של טיפולי הכימו שהחלישו את גופה. "הגעתי למיון עם המוגלובין ברמה של 4.7 והוצמדתי לקטטר ששטף לי במשך חודשיים את שלפוחית השתן", היא מספרת. "חודשיים אחרי שלא ירדתי מהמיטה, הגעתי למשקל של 47 קילו, ודווקא בתקופה הקשה הזו מצאתי את עצמי לבד. אמא שלי קרסה, כי היא לא יכלה לעמוד בכל הנסיעות מהצפון לבית החולים במרכז. אחותי קרעה את הרצועה בברך, בת דודה שלי חטפה דלקת ריאות. לאחי הקטן היה קשה להתמודד עם בית החולים אבל הוא נתן לי את החיים - אז אני לא יכולה להתלונן. זה היה השיעור הכי קשה בחיים שלי: לבקש עזרה. כשמבקשים ממני, אני מורידה לאנשים את הירח, אבל כשזה מגיע אליי קשה לי מאוד לבקש. אבל הייתי חייבת, כי לא ירדתי מהמיטה חודשיים וחצי, אפילו לא לצחצח שיניים, והייתי עם טיטול. המשפחה שלי התגייסה ועזרה ככל יכולתה ואפילו פתחה קבוצת וואטסאפ ייעודית לתמיכה בי".
"אני מאמינה בלב שלם שהספר שלי יוכל לתת ערך מוסף לכל מי שצריך חיזוק ורוצה לראות את נקודת אור אופטימית", אומרת ורד כרסנתי, רווקה בת 52 שהחלימה מסרטן הדם ויצאה ממנו עם ספר מעורר השראה בשם "ראיתי ציפורים מטיילות", שנמצא כעת באתר הדסטארט.
הספר הוא סוג של יומן אישי המתאר מסע לא פשוט, אבל מאוד אופטימי, שמח ומצחיק לעתים, שהחל לפני ארבע שנים, כשוורד התבשרה שחלתה בסרטן הדם. לרוע המזל, לא נמצא לה תורם מתאים בקרב המשפחה והחברים, לכן היא התנסתה בהשתלה חדשה יחסית בעולם הרפואה, שבה לוקחים בן משפחה שההתאמה שלו הכי קרובה ועושים מניפולציה על מוח העצם. מי שנמצא מתאים בחמישים אחוזים היה אחיה הקטן מושיקו. לשמחתה, הניסוי הצליח והיא החלימה.
במהלך הטיפולים היא קיבלה שתי החלטות. האחת, שהיא כותבת בפייסבוק את כל מה שהיא מרגישה – החלטה שהולידה את הספר המרגש. ההחלטה השנייה אמיצה לא פחות – לא לחבוש פאה. "כל הזמן אנחנו נמצאים עם מסכות, אבל הפעם רציתי להיות מי שאני ומה שאני מבלי להעמיד פנים", היא מסבירה.
ספרה של כרסנתי. צילום: יח״צ
מה לגבי חברים?
"היו כאלה שנשארו והיו כאלה שנעלמו. בהתחלה כעסתי עליהם. הרגשתי שנטשו אותי אחרי כל הנתינה שלי, אבל אחר כך הבנתי אותם. לא כל אחד מסוגל להתמודד, והמילה 'סרטן' נורא מפחידה. אני זוכרת שפעם אחת חברה נכנסה הביתה אחרי שעברתי סדרה של טיפולי כימו, והיא אמרה לי 'את נראית כמו גווייה'. אז אני יכולה להבין אנשים שלא רצו להיחשף לזה. בכל מקרה אני מעדיפה להיות בחמלה מול אנשים מאשר לכעוס על אנשים. זה לא משרת אותי ולא עושה לי טוב".
"אני כאן כדי לעזור"
מי שלא נעלמו מחייה ונתנו לוורד הרבה כוח הם אנשי עמותת "חלי"ל האור", המסייעת לחולי סרטן הדם בישראל על ידי הנגשה של המידע העדכני והנכון ביותר, לטיפולים היעילים והמתקדמים ביותר וכן בעזרה ובתמיכה פיזית ונפשית. "העמותה נתנה לי כוח אדיר", אומרת ורד. "גיליתי את העמותה הנפלאה הזו דרך חברה למסע. גיורא שרף, מנהל העמותה, וקודמו בתפקיד גל תבורי, חיבקו אותי ותמכו בי ללא גבול". אחרי שקיבלה את כל הידע והתמיכה, היא מסייעת כיום לאנשים שנמצאים במקום שבו הייתה ונותנת להם כוח. "אם הם צריכים לעבור השתלה או טיפולים והם זקוקים לאוזן קשבת או תמיכה – אני כאן כדי לעזור להם בהתנדבות עם טיפולי NLP", היא אומרת.
ורד כרסנתי. אז והיום
למה כתבת את הספר?
"למעשה, הספר הזה נכתב די מעצמו, במהלך אחת השנים הקשות בחיי. אני מאמינה בכוחן של המילים, בכוח שלהן לשנות את חיינו ולהשפיע. עבורי, המילים שכתבתי נתנו ביטוי לכל מה שעבר עליי ושלא יכולתי לדבר ולהסביר, הן נתנו לי את ההזדמנות להדהד לעולם את התובנות ואת הרהורי הלב והנשמה שהיו מנת חלקי באותה התקופה ולרפא אותי".
למי מיועד הספר?
"לכל אדם שעובר משבר או אתגר גדול - לא רק מחלה. הספר מזמין את הקוראים לעבור מסע ולהכיר את עצמם יותר טוב. בזכות הספר אני יודעת היום טוב יותר מי אני. למדתי להכיר את האישה החזקה שהסתתרה בתוכי, את האישה האהובה, החייכנית והמוכשרת, והתאהבתי בה". את האיור שעל גבי עטיפת הספר ציירה חברתה, האומנית אורנה שפירא: "זה הנוף שניבט מהחלון כשהייתי מאושפזת", מספרת ורד ברגע של אופטימיות.