top of page
כתבת שער | כמה יופי ככה אופי
יום יבוא, אתם תראו
כמעט 30 שנה חלפו מאז עשתה שירלי בוגנים (46) המושלמת את צעדיה
הראשונים בעולם הדוגמנות, אבל מעט מאוד השתנה מאז: היא עדיין נראית אותו
דבר, שווי המניות שלה עדיין גבוה במיוחד, בתוך תוכה לדבריה היא עוד לגמרי
ילדה, וגם היום, אחרי שמונה שנים של ניסיונות כושלים להרות, היא מאמינה
שהכל, כולל הכל, יהיה בסדר. ראיון אופטימי
רועי בהריר־פרל | צילום: שי כהן־ארבל | ע.צלם: עידן שיסטר | סטיילינג: זוהר מאירי | שיער: ליאור גרין לסוכנות סולו במוצרי לייבל אם | איפור: מורן סטויצקי במוצרי MAC
ג’ינס lee cooper תכשיטים פדני
בגד גוף אוסף פרטי, תכשיטים פדני
כפר סבא
"העיר שבה נולדתי וגדלתי עד גיל 8. הייתי ילדה שקטה מאוד, ביישנית. לדעתי גם הייתי ברווזון מכוער. אמרו לי שאני חיה בסרט, אבל בסדר. בגדול, הייתי מאוד בעולם שלי, אבל הקשבתי להורים - בעיקר כי הם תמיד סמכו עליי. ברגע שהם אמרו לי את זה, לא היה לי במה למרוד כי הם בעצם העבירו את האחריות אליי - ואני באופן טבעי רציתי להוכיח שאני בסדר. אני גם לא טיפוס שעושה שטויות"
אלפי מנשה
"עברתי לשם מכפר סבא. יישוב קטן, כולם מכירים את כולם. מאוד נחמד לילדים לגדול שם. לא אהבתי את כפר סבא והמעבר עשה לי טוב. היו לי שם יותר חברים ובשלב מסוים גם הייתי החברה של הילדה הכי מקובלת בכיתה, אבל זה קרה רק אחרי שעשו עליי חרם. הייתי חולה כמה ימים וחברה טובה שלי באה אליי הביתה ואמרה לי 'את יודעת שיש עלייך חרם שהכריזה הילדה הכי מקובלת בכיתה'. בקיצור, כשחזרתי לבית ספר מיד עפתי עליה. לא ראיתי בעיניים. בסוף היא אמרה לי סליחה ונהיינו החברות הכי טובות".
עצבים
"יש מקרים שבהם המרוקאית שבי יוצאת ממני - ולא מעט. אני בהחלט יכולה לצעוק ולעמוד על שלי. האמת היא שעד גיל 16 גם היה לי שיער קצוץ והייתי הולכת מכות עם בנים. אני אולי משדרת עדינות ונעימות, אבל אל תסתכל עליי ככה".
עבודה ראשונה בתעשייה: קטלוג ילדים ונוער של המותג פיק
"זה היה קצת מלחיץ. פתאום לעמוד בתחתונים וגופייה זה לא נעים. מה גם שביום של הצילומים קיבלתי מחזור. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שקיבלתי מחזור ועדיין לא ידעתי איך משתמשים בטמפון. בקיצור, מבוכה גדולה. בסופו של דבר אחת הדוגמניות הלכה איתי לשירותים ולימדה אותי. זה היה הכי אינטימי בעולם, אבל גם נורא מצחיק. הכל היה בהומור ובאווירה נעימה. שלחתי את הצוות לקנות לי טמפונים. זה היה מצחיק. בכל מקרה, הצילומים עברו בסדר גמור וזה היה מדהים לראות את עצמי אחר כך בשלטי חוצות".
פרובוקטיביות
"אצלי אין שום דבר פרובוקטיבי או נועז. אני תמיד יודעת להוציא את עצמי נעימה ואלגנטית. במשך השנים עשיתי המון קמפיינים של בגדי ים - גוטקס, פלפל ועבודות בחו"ל - אבל אף פעם זה לא היה נועז. נקודת המוצא שלי היא שהלבשה תחתונה היא גם ככה משהו חושפני, אז לא צריך להוסיף, צריך להפוך את זה למשהו אלגנטי. אני יודעת לקחת כל בגד שתשים עליי - גם אם זה חוטיני - ולהפוך אותו למשהו מכבד. בכלל, בזמני בנות ידעו יותר טוב לשדר קלאסיות. היום עולם הדוגמנות הולך ונעלם ובמקום דוגמניות יש אושיות אינסטגרם. אושיית אינסטגרם, עם כל הכבוד, לא יודעת איך להחזיק בגד ים. היום זה פשוט 'איך אני איראה כוסית מול המצלמה'. אצלי יש חושניות, אבל אין נועזות. בוא נגיד ככה: אני הולכת בביקיני כי זה יותר נוח לי וכי אני רוצה לשזף את הבטן, אבל אוהבת יותר בגדי ים שלמים".
ארון הבגדים
"הוא מפוצץ. אין לי מקום. חצי מזה אני לא לובשת. לא, באמת, יש לי כמויות מטורפות של בגדים עם טיקטים שאני לא לובשת. אלה גם דברים שקיבלתי במשך השנים וגם דברים שקניתי. פעם הייתי אובססיבית לקניות, קניתי כמויות מטורפות. הייתי מוציאה על שופינג עשרות אלפי שקלים בחודש. היום זה פחות. הרבה יותר רגוע".
שוקולד
"אני חולת שוקולד. באחד הקמפיינים שעשיתי לשוקולד - קמפיין מאוד גדול שרץ בארצות הברית, בקנדה ובדרום אמריקה - חיפשו המון זמן, בכל העולם, את הפנים הנכונות. בקיצור, באודישן התענגתי על השוקולד וממש נהניתי. אכלתי ממנו המון בזמן הצילומים. הם היו בהלם ממני. בסוף אמרו לי 'את היחידה שאכלה מהשוקולד. התקבלת'".
אבא
"לפני שנה וחצי איבדתי את אבי, דניאל. היינו הכי קרובים שיש. הייתי ילדה של אבא לגמרי. היה לנו קשר לא נורמלי. קשר של חברות מטורפת. הוא היה מספר לי את כל הסודות הכי כמוסים שלו. אחרי שהוא חלה, ירד מנכסיו, אחרי שנעקץ והתגרש מאמא שלי דאגתי לו כלכלית במשך 12 שנה. הוא היה חולה לב והשנה האחרונה שלו הייתה אחת הקשות שעברתי. במשך שנה הייתי איתו כל יום תשע שעות בבית חולים. לא פשוט בכלל. לא הייתי איתו ברגע שזה קרה, אבל באותו בוקר יצאתי מהחדר, חזרתי, הסתכלתי עליו ואז יצאתי שוב. כנראה ידעתי משהו בתת מודע שלי. המוות שלו, במובנים רבים, גרם לי לשינוי גישה לחיים: אם פעם חשבתי כל הזמן על מה יגידו ומה יהיה, באותו רגע הבנתי שהכל הבל הבלים. שיגידו. העיקר זה מה שעושה לי טוב. זה מה שמעניין".
"יש לי כמויות מטורפות של בגדים עם טיקטים שאני לא לובשת. אלה גם דברים שקיבלתי במשך השנים וגם דברים שקניתי. פעם הייתי אובססיבית לקניות, קניתי כמויות מטורפות. הייתי מוציאה על שופינג עשרות אלפי שקלים בחודש. היום זה הרבה יותר רגוע"
אנטי־אייג'ינג
"הרבה אומרים לי שאני נראית עשר שנים פחות מגילי. זה מפני שאני עושה טיפולי פנים, לייזרים ומיצוק העור. לא בוטוקס, אבל דברים שנותנים תוצאה דומה. אני גם שותה המון מים. כשאני קמה בבוקר אני שותה שתי כוסות מים לפחות. אני גם יכולה להעביר ימים שלמים בלי קפה. הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי זה מתוק - ואני מרשה את זה לעצמי כל יום. אם אני לא עוצרת את עצמי, אני יכולה לעוף על שתי חפיסות שוקולד ביום. למזלי אני מאזנת את זה עם יוגה, פילאטיס, אימוני כוח, קיקבוקסינג וטניס. אני מאוד פעילה. אני אוהבת להיות פעילה. מה שכן, אני צובעת שיער. ברור. מגיל 26. יש לי מלא שערות לבנות. אין מה לעשות. אין משהו רע בשיער לבן, אבל אני פחות אוהבת. אתה יודע, כל אשה רוצה להיראות טוב לגילה. זה גם לא רק להיראות יותר צעיר - זה גם להרגיש יותר צעיר. אני מרגישה ילדה ובעצם למה לא? למה לא להרגיש צעיר עם ניסיון חיים?".
"אשה אמיתית"
"אני חושבת שלהגיד על אשה מלאה שהיא אשה אמיתית זה קצת מעליב. אתה יודע, אני גם אמיתית. אני גם לא חושבת שזה נכון. יש השמנה מסוימת שהיא לא בריאה. אני לא אומרת שאשה צריכה להיראות 60־90־60, אבל מה לעשות, ככה אני נראית. גנטית. מה, אני לא אמיתית?"
אף
"הרווחתי כסף מהמראה שלי ועשיתי קמפיינים בכל העולם, אז למה לשנות? בגיל 17 הייתי במילאנו, באודישן לקמפיין מטורף כלשהו, וכשראיתי את שאר הבנות שם אמרתי לעצמי 'טוב, הן כל כך מושלמות ויפות - מה אני עושה פה?'. ואז ניגש אליי הצלם ואמר לי 'תקשיבי, את לא עושה ניתוח אף. האף שלך מושלם. אם תעשי ניתוח לא תצליחי בתעשייה הזו'. בהתחלה אולי היו לי קצת בעיות עם זה, אבל עם השנים למדתי לאהוב את האף שלי, כי הוא מתאים לפנים שלי, הוא לא חריג מדי והוא מי שאני. אם הוא היה ארוך או גדול יותר, אולי הייתי עושה משהו, אבל הוא מאוד יפה לדעתי. גם מסביב תמיד נתנו לי להרגיש ככה".
פוטושופ
"אל תעשו אותי בובת חרסינה, כי אני לא. אם יש איזה קפל או שניים או קמט - בסדר, תתקנו, אבל אל תגזימו. זה יפה שיש קצת קמטים וקפלים, לא צריך להעלים את זה לגמרי".
כאב
"אני ובעלי מנסים כבר שמונה שנים. זו מלחמה יומיומית. השגתי בחיים שלי את כל המטרות שהצבתי לעצמי ורק את זו לא הצלחתי להגשים. זה אתגר חיי. אולי הוא נועד ללמד אותי משהו. דברים לא קורים לך סתם בחיים. זה מפרק אותי לחתיכות כל פעם מחדש. אני כבר רגילה לזה שאחרי כל ניסיון שנכשל אני צריכה להחזיק את עצמי ולהתקדם לפעם הבאה, ואז שוב להתרסק, ושוב לעמוד, ושוב להתרסק - וזה כבר שמונה שנים ככה. תאמין לי, אני יכולה לעשות דוקטורט במשפט 'מה שלא הורג אותך מחשל אותך'".
עקשנות
"כנראה המאבק הזה הגיע לחיים שלי כי בסופו של דבר אני כן יכולה להתמודד עם זה - וזה בא ללמד אותי משהו על עצמי. כל יום אני מנסה להבין מה למדתי מהתהליך הזה ואיך לגשת אליו בדרך אחרת. זה חישל אותי וביגר אותי מאוד. זה נתן לי את הכאפה של החיים. הקטע הוא שאני לא בן אדם שמרים ידיים. אני עקשנית. אני אנסה כל דרך כדי שזה יצליח. אם לא מהדלת, אז מהגג. אם לא מהגג, אז מהכניסה האחורית. אם לא מהכניסה האחורית, אז בצניחה חופשית. מה, שאוותר על האימהות? זה לא אני. אני רוצה להמשיך לנסות כל עוד אני פורייה ויכולה להביא ילדים לעולם".
עזרה הדדית
"יש המון נשים שעוברות לא מעט כאבים בגלל זה, אז אם זה התפקיד שלי פה, אני שמחה לחזק נשים כאלה, שיידעו שהן לא לבד. אנחנו צריכות לחזק זו את זו. בעיקרון אני אדם פרטי מאוד. אני אוהבת לעבור את זה לבד עם בעלי, אפילו בלי החברות. אני כמעט לא משתפת. מצד שני, אני אוהבת לחזק נשים אחרות כי בזמן שאני מחזקת אותן אני מדברת לעצמי וזה מחזק גם אותי. זה תהליך שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור אותו. כשזה שנה־שנתיים, או.קיי, שטויות, אבל כשזה כבר שמונה שנים זה לא צחוק".
מי טו
"כן, היה לי פעם איזה מקרה, בצילומים שעשיתי בבורה בורה למגזין הצרפתי 'גלאמור'. באחד הימים הצלם, גבר בשנות ה־50 לחייו, אמר לי 'בואי רגע אליי לסטודיו, אני רוצה להראות לך כמה צילומים יפים שלך'. נכנסנו, הסתכלנו על התמונות ובשלב מסוים הוא שם יד על הכתף שלי. מיד הבנתי לאן זה הולך. אמרתי לו שהתמונות יפות אבל אני חייבת ללכת - ועפתי משם. אחר כך לא עשיתי מזה דרמה ואפילו לא סיפרתי על זה לאף אחד מהצוות, כי בסופו של דבר הוא לא כפה את עצמו עליי ולא צריך לעשות מכל דבר קטן פיל. היה לי גם מקרה לא נעים במטרו בפריז, זמן קצר אחרי שהגעתי לעיר בפעם הראשונה. זה היה בשעת צהריים, הרכבת הייתה כמעט ריקה ובשלב מסוים התיישב מולי איש מכובד בחליפה. אחרי כמה דקות הוא פתח את הרוכסן שלו והתחיל לעשות את מה שעשה. קפאתי. פשוט לא ידעתי מה לעשות. כשהדלתות נפתחו, ברחתי. כשהגעתי לסוכנות סיפרתי להם את הסיפור וכולם צחקו עליי. אמרו לי 'את בפריז. זה מה שקורה פה'".
אכזבה
"כל כך הרבה פעמים כבר התאכזבתי, אז מה זאת עוד אכזבה? מה לעשות, ננסה שוב. אני עוברת המון טיפולים של דיקור ורפלקסולוגיה כדי לעזור לתהליך הזה ולשמור על פעילות בגוף, שהכל יתפקד כמו שצריך. אני גם נקלטת. הבעיות אצלי מתחילות אחר כך. אי אפשר להבין את זה. נסתרות הן דרכי האל".
חוסר צדק
"זה לא פייר שאשה בגיל מאוחר יחסית לא יכולה להביא ילדים וגבר כן. זה באמת באמת לא פייר, אבל אני לא בוכה ומרחמת על עצמי. אני לא מאלה. לבכות על זה לא ייקח אותי לשום מקום. אני יודעת שקופת חולים צוחקת עליי, אבל כל עוד אני ממשיכה לבייץ אני אמשיך לנסות"
אנשים "טובים"
באמצע הדרך
"יש כאלה שמרשים לעצמם יותר מדי. יש כאלה ששואלים באופן הכי ישיר 'נו, מה עם היריון?' ויש כאלה ששולחים לי הודעות בפרטי כמו 'תשמעי, יש לי רב מעולה בשבילך'. בהתחלה כעסתי, אבל אחר כך הבנתי שהם בסך הכל מנסים לעזור. הבנתי שזה בא ממקום באמת טוב. מצד שני, יש כאלה שנוגעות לי בבטן - וזה כבר באמת חוסר טקט. בכלל, אנשים אוהבים לגעת. אל תיגעו בי, קודם כל. זה לא נעים. אני מבינה שאנחנו במדינת ישראל ושיש כאן לפעמים אנשים חסרי טקט, אבל יש גבול".
הכתבה המלאה נמצאת בגיליון חג של מגזינה
bottom of page